"מיום הקמת המדינה מתקיים מתח בין מגמת החינוך של מערכת החינוך ובין מגמות לביזורה. באינטראקציה הזו שלשה משתתפים: משרד החינוך , הרשויות המקומיות ובתי הספר " . (ע.וולנסקי)
המאמר מביא את תמונת המצב על המאבק בין השלטון המרכזי שמעוניין לשמר את מעמדו הריכוזי למול הרשויות המקומיות ובתי הספר המנסים לבזר ריכוזיות זו. המאמר סורק את האינטראקציה הזו, מקום המדינה ועד סוף שנות ה90 .
חוק חינוך חובה הכניס את רוב ילדי ישראל למערכת החינוך הממלכתית. הרצון בשוויון ובצמצום הפערים ,הוביל להעצמת ריכוז סמכויות הממשלה.
מעמד של עובדי ההוראה כעובדי מדינה ובהמשך תכניות הלימוד משותפות מעצימים גם הם את ריכוז הסמכויות בידי הממשלה .
בשנות ה 70-80 הוקמו ועדות על מנת לבחון כיצד ניתן להגדיל את האוטונומיה הבית ספרית . ההנחיות שפורסמו על ידי הוועדה נקשרו בתנאים מגבילים אשר לא אפשרו את יישומה הממשי של האוטונומיה .
שנות ה- 90 הביאו "בשורה" אחרת – ביזור סמכויות והקמת בתי ספר בניהול עצמי. לצערינו גם בשורה זו עדיין לא הביא לביזור הסמכויות , בתי ספר בניהול עצמי כיום נתונים תחת ביקורת תמידית בתנאים של המשרד .
אני מסכימה עם עמדות הכותב , אכן בתי הספר כיום נתונים עדיין לביקורת המשרד. ביזור הסמכויות לא יעשה כל עוד משרד החינוך לא משנה גישתו . הפיקוח האינטנסיבי והתנאים הרבים שמציב משרד החינוך לבתי הספר ולרשויות , מונעים מהם להתפתח , מגבילים את היצירתיות והנכונות של מנהלים להעצים את ביה"ס. מעבר לכך ,אני חושבת שהתנאים , הרפורמות , הדרישות, הבקשות , לא תואמים תמיד את המציאות , יש בשטח גם מורים חרוצים ומדהימים, יש מנהלים שמוכנים להגדיל ולעשות, המוכנים לתת מעצמם מעבר למה שמתבקש , אך בבואם לעשות זאת הם נתקלים לעיתים בבירוקרטיה מיותרת שבדרך כלל מנצחת אותם . הדבר גורם לתסכול של העוסקים במלאכה ומוביל לחוסר מוטיבציה.
אך עם זאת אני חייבת לסיים בנימה אופטימית , אני כמורה מגיעה לביה"ס ואל התלמידים מתוך תחושת מחוייבות אישית , זהו לא רק מקום עבודתי . מדובר כאן בעתידם של הילדים שלנו . מנהלת ביה"ס היא אישיות מדהימה הדוגלת בהעצמת מורים מה שתורם מאוד למוטיבציה שלי כמורה . לכן למרות גישת המערכת , יש אפשרות "להגדיל ראש ",אני מוצאת לי את הברירות שלי ואת המקומות בהם אני יכולה להתבטא ,ליצור לשנות ולהצליח ...בדרכי שלי .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה