החינוך בפינלנד- הטוב ביותר בעולם

בתחילת השבוע שעבר שודרה כתבה בתכנית "המקור" בערוץ 2. הפעם תכנית הביאה כתבת תחקיר על החינוך הפינלנדי . קשה היה להתעלם מההדים שעשתה הכתבה הזו , היא הפכה לנושא הכי מדובר בבית הספר וברחוב .

מסתבר ששם בפינלנד יש להם "נוסחה" למערכת חינוך מוצלחת  המספקת את כל הצדדים: המורים , ההורים, התלמידים.
מיקי רוזנטל , מגיש הכתבה סיכם בדבריו:"ההישגיות מכשילה את המערכת!".
"חינוך להישגיות הוא חינוך של העולם הישן. כי העולם של היום מתנהג כמערכת אחת סגורה, שכל חלקיה תלויים זה בזה. יוצא שחינוך להישגיות אינדיווידואלית, היא מעשה חכם כמו ללמד את יד ימין להערים על יד שמאל.
מחקרים בתחום האינטראקציה בין ילדים מראים כי למידה קבוצתית, תורמת לאווירה חיובית בקבוצה, משפרת את ההערכה העצמית ואת המצוינות האישית!
לכן במקום לחנך לתחרות אישית הישג אמיתי צריך להימדד על-פי השתדלות הילד להשתתף כחלק פעיל בחברה, לעזור לה ולפעול למענה."

אני מסכימה עם דבריו של רוזנטל  אך כאשר מדברים על יישום  , נראה כי הדרך עוד ארוכה .
הכתבה מרתקת , היא מציגה מודל שבהחלט אפשר ללמוד ממנו ולקחת  דוגמא , החל מהכשרת סגל ההוראה , דרכי הוראה , סדרי עדיפיות של המערכת , חינוך לערכים ועוד...
עם זאת צריך לבצע התאמות לרוח הישראלית , למנטאליות,לצרכים ולמשאבים....

בעקבות מאמרו של פרופסור וולנסקי - על הסטנדרטים במערכת החינוך והמחיר שהם גובים .

מאמר זה סוקר את תנועות הסטנדרטים  במערכת החינוך ומקורותיה . המאמר מתמקד בארה"ב ובאנגליה . פרופ' וולנסקי  בוחן את הסיבות ,המניעים  וההשפעות שהביאו את מערכות החינוך להשתמש בהצבת הסטנדרטים .

תומכי  גישת הסטנדרטים טוענים כי  הצבתם של סטנדרטים יוצרים סוג של מחויבות  מערכתית לעמוד בהישגים הנדרשים.  מערכת הסטנדרטים  שימשה בין היתר מקור השוואה בין מוסדות שונים לאורך זמן.

בהמשך עוסק המאמר  במחלוקת שהתעוררה בעקבות הסטנדרניזציה , וולנסקי  משווה בין מספר מדינות, תוך הדגשת המחיר הפדגוגי שמשלמת מערכת  החינוך כתוצאה מהשימוש בסטנדרטים , הוא מדבר בעיקר על רמת ההישגים הירודה של התלמידים.

מסקנות המאמר מספרות כי המתנגדים לסטנדרטים אינם מתנגדים לסטנדרטים עצמם  אלא לדרך שבה הסטנדרניזציה יושמה: העמיסה על המורים והורידה מוטיבציה של תלמידים.

המסקנות מדברות גם על תחושת החיוניות של המורה כהכרחית.  ההכרה בכוחו של המורה היא המאפשרת את השינוי .

אני בהחלט מסכימה עם המסקנות שמעלה פרופ' וולנסקי במאמר ובעיקר עם כך שיש להכיר בכוחו של המורה בכדי לאפשר שינוי . השינוי לא יוכל להתחולל ללא  המרצת המחוללים  , אי אפשר להתעלם  ממייצרי הכוח – המורים עצמם .  גם אני בהחלט חושבת שאם אין הרמוניה, אמונה משותפת ושביעות רצון אז המורה פועל מתוך כורח ולא מתוך רצון . יש לנו המורים  קול  שאינו נשמע , לעיתים נדמה כי אפילו  הנציגים שלנו לא כל כך רוצים שנשמיע אותו . הם מכסים אותו בהדים של  תשועת סרק על רפורמות וחידושים. אין  שיתוף פעולה אמיתי עם המורים , בעיקר הטלת מטלות ודרישות, שלעיתים אינן מבוססות מציאות.

אינני חושבת שהצבת סטנדרטים היא  לגמרי  טעות , אך לצד הסטנדרטים או לפניהם יש   להתייחס לדינמיות הקיימת בשטח הן מבחינת הוראה והן מבחינת למידה .   אי אפשר לדרוש  הישג דומה משני ילדים השונים במהותם ,בעיקר מבחינה קוגניטיבית . הסטנדרטים מעמידים את המורים לעיתים במקומות לא רציונאליים, כאשר מאלצים אותם לשפר הישגים ולהגיע לממוצע כיתתי שאינו תואם את המציאות של הרכב התלמידים בכיתה. מקווה שמתי שהוא , יהיה מי שיבין שהתשובות נמצאות הרבה יותר קרוב ממה שנראה לנו.

למאמרו של פרופסור וולנסקי עמי לחץ כאן

The Rise and the Price of the Standards Movement