מאמר זה סוקר את תנועות הסטנדרטים במערכת החינוך ומקורותיה . המאמר מתמקד בארה"ב ובאנגליה . פרופ' וולנסקי בוחן את הסיבות ,המניעים וההשפעות שהביאו את מערכות החינוך להשתמש בהצבת הסטנדרטים .
תומכי גישת הסטנדרטים טוענים כי הצבתם של סטנדרטים יוצרים סוג של מחויבות מערכתית לעמוד בהישגים הנדרשים. מערכת הסטנדרטים שימשה בין היתר מקור השוואה בין מוסדות שונים לאורך זמן.
בהמשך עוסק המאמר במחלוקת שהתעוררה בעקבות הסטנדרניזציה , וולנסקי משווה בין מספר מדינות, תוך הדגשת המחיר הפדגוגי שמשלמת מערכת החינוך כתוצאה מהשימוש בסטנדרטים , הוא מדבר בעיקר על רמת ההישגים הירודה של התלמידים.
מסקנות המאמר מספרות כי המתנגדים לסטנדרטים אינם מתנגדים לסטנדרטים עצמם אלא לדרך שבה הסטנדרניזציה יושמה: העמיסה על המורים והורידה מוטיבציה של תלמידים.
המסקנות מדברות גם על תחושת החיוניות של המורה כהכרחית. ההכרה בכוחו של המורה היא המאפשרת את השינוי .
אני בהחלט מסכימה עם המסקנות שמעלה פרופ' וולנסקי במאמר ובעיקר עם כך שיש להכיר בכוחו של המורה בכדי לאפשר שינוי . השינוי לא יוכל להתחולל ללא המרצת המחוללים , אי אפשר להתעלם ממייצרי הכוח – המורים עצמם . גם אני בהחלט חושבת שאם אין הרמוניה, אמונה משותפת ושביעות רצון אז המורה פועל מתוך כורח ולא מתוך רצון . יש לנו המורים קול שאינו נשמע , לעיתים נדמה כי אפילו הנציגים שלנו לא כל כך רוצים שנשמיע אותו . הם מכסים אותו בהדים של תשועת סרק על רפורמות וחידושים. אין שיתוף פעולה אמיתי עם המורים , בעיקר הטלת מטלות ודרישות, שלעיתים אינן מבוססות מציאות.
אינני חושבת שהצבת סטנדרטים היא לגמרי טעות , אך לצד הסטנדרטים או לפניהם יש להתייחס לדינמיות הקיימת בשטח הן מבחינת הוראה והן מבחינת למידה . אי אפשר לדרוש הישג דומה משני ילדים השונים במהותם ,בעיקר מבחינה קוגניטיבית . הסטנדרטים מעמידים את המורים לעיתים במקומות לא רציונאליים, כאשר מאלצים אותם לשפר הישגים ולהגיע לממוצע כיתתי שאינו תואם את המציאות של הרכב התלמידים בכיתה. מקווה שמתי שהוא , יהיה מי שיבין שהתשובות נמצאות הרבה יותר קרוב ממה שנראה לנו.
למאמרו של פרופסור וולנסקי עמי לחץ כאן 
